🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
פרק א - גדולה מקבלת פני השכינה · פרק ב - הבית שמשמש את האורח (חלק א) · פרק ב - נשמות אורחות בעולם (חלק ב) · פרק ג - לחכות ולהודות על הזכות
פרשת וירא פותחת ומסיימת במעלת הכנסת האורחים של אברהם אבינו. אומרת הגמרא (מסכת שבת קכז, א): "גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים יוֹתֵר מִקַּבָּלַת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה" — הרי אברהם עצמו עמד בפני השכינה, ובכל זאת ביקש: "אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", כדי שיוכל לפנות לקבל את האורחים. מה כה מיוחד במצווה זו, שהתורה מקדישה לה תיאור כה מפורט, יותר מכל מצוות החסד האחרות?
מבאר חובת הלבבות שמטרת התורה כולה היא שאדם יגיע להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא, ויכיר לו טובה. המלאכים שבישרו לאברהם על יצחק, שממנו יצא כל עם ישראל, ביססו את כל עם ישראל בהכנסת האורחים — לכן, כשמגיע השורש של עם ישראל, כתבה התורה במיוחד את מצוות הכנסת האורחים, ללמד שהשורש של כל התורה הוא עניין החסד: כשם שהקדוש ברוך הוא כולו חסד, כך אברהם אבינו רצה ללכת בדרכיו — "מַה הוּא רַחוּם, אַף אַתָּה רַחוּם".
הקדוש ברוך הוא כל הזמן משפיע, ואינו מקבל דבר. מי שדומה לו הוא זה שמשפיע — נותן, ולא רק מקבל. בהכנסת אורחים, האדם עושה חסד ומשפיע, ובכך מדמה עצמו לקדוש ברוך הוא. מה שאין כן בקבלת פני השכינה — אדם רק מקבל, אינו עושה כלום. לכן מי שמדמה עצמו לקדוש ברוך הוא, על ידי שהוא משפיע, זו מדרגה גבוהה יותר מקבלה גרידא.
"וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג) — "אַל תִּקְרֵי וַיִּקְרָא אֶלָּא וַיַּקְרִיא, מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפֶה כָּל עוֹבֵר וְשָׁב."
מסכת סוטה י, אמבארת שם הגמרא: לאחר שאכלו האורחים ושתו, וקמו לברך את אברהם, אמר להם: "וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל אֱלֹקֵי עוֹלָם אֲכַלְתֶּם — הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם!" באר הגאון רבי חיים יצחק קפלן: מידת החסד של אברהם באה מ"והלכת בדרכיו" — כשם שהקדוש ברוך הוא בנה בחסדו את כל העולם ("עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", תהלים פט, ג), כך התדמה אברהם למידת חסדו יתברך. ויתרה מזאת: שורש חסדו של אברהם עצמו נמצא במידת חסדו של הקדוש ברוך הוא, כדברי חובת הלבבות (שער הביטחון, פרק ג): "כָּל רַחֲמִים וְחֶמְלָה שֶׁיִּהְיוּ מִזּוּלָתוֹ עָלָיו — כֻּלָּם הֵם מֵרַחֲמֵי הָקֵל וְחֶמְלָתוֹ." בכך לימד אברהם אבינו שני דברים בבת אחת: גם חסד וגם אמונה — שהחסד שהוא עושה עם האורחים אינו חסדו שלו, אלא זרם ישיר מחסדי הקדוש ברוך הוא.
שואל החפץ חיים בספרו "אהבת חסד" (חלק ג): מדוע דווקא הכנסת אורחים זכתה לתיאור כה מפורט ומיוחד בתורה, יותר מכל מצוות גמילות חסדים אחרות? מבאר השל"ה הקדוש: המצווה להיות בעל חסד היא מצוות "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" — כמו בורא עולם, אף אתה. ומה אנו רואים בעולם? אנו למעשה, כנשמות, אורחים בעולם הזה — נשמה אלוקית שירדה לכאן לשבעים, שמונים, מאה עשרים שנה, ואז חוזרת. בורא עולם ברא לנו עולם יפה ונפלא, מלא דברים טובים — שמש, ירח, כוכבים, פירות, אוויר נעים. ראה זאת אברהם אבינו ואמר: כשם שבורא עולם עושה עמנו הכנסת אורחים כה יפה, כך גם עלינו ללכת בדרכיו, ולעשות הכנסת אורחים בסבר פנים יפות ובשמחה, כמו אורח טוב שמרגיש: "כָּל מַה שֶּׁטָּרַח בַּעַל הַבַּיִת, לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי."
מספר ה"באר מים חיים" (רבי חיים מטשרנוביץ, בעל "סידורו של שבת"): מתואר אברהם אבינו עומד בפתח האוהל, מחכה ומצפה — מתי כבר יזכה לקבל אורחים? "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה." כפשוטו, השתחווה לאורחים מרוב השתוקקות שיבואו אליו. אך ה"באר מים חיים" מבאר עומק נוסף: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה" מכוון לבורא עולם — אברהם אבינו השתחווה מרוב שמחה שבורא עולם זימן לידו מצוות הכנסת אורחים!
וזהו ההבדל בין אברהם ללוט: כשמגיעים אורחים ללוט, הוא נענה ומכניסם — אך אינו מחפש. אברהם, לעומתו, מחפש אורחים באופן פעיל, ומחפש הזדמנויות לקיים חסד. וכשבורא עולם מזמן לידו את המצווה, הוא מרגיש שזכה באוצר נפלא — ועל כך יש להודות לבורא עולם.
למדנו מכאן יסוד נפלא: כשאדם זוכה למצווה גדולה וחשובה — עוד לפני שהוא מקיים אותה — ראוי לו כבר להודות לבורא עולם על שזימן לידו אוצר כה גדול. יהי רצון שנזכה תמיד לחפש, כאברהם אבינו, את המצוות שבורא עולם מזמן לפתחנו, ולהודות לו על הזכות עצמה.